ספר היראה ר״ג

203 כתובות פתח ↗

מַאי לִמְקוֹם שֶׁאִמָּהּ? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ בַּת אֵצֶל הָאֵם, לָא שְׁנָא גְּדוֹלָה וְלָא שְׁנָא קְטַנָּה. לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם וְכוּ׳. הָהוּא גַּבְרָא דְּאוֹגַר לֵיהּ רִיחְיָא לְחַבְרֵיהּ לִטְחִינָה. לְסוֹף אִיעַתַּר, זְבֵין רִיחְיָא וְחַמְרָא, אֲמַר לֵיהּ: עַד הָאִידָּנָא הֲוָה טָחֵינְנָא גַּבָּךְ, הַשְׁתָּא הַב לִי אַגְרָא. אֲמַר לֵיהּ: מִיטְחָן טָחֵינְנָא לָךְ. סְבַר רָבִינָא לְמֵימַר: הַיְינוּ מַתְנִיתִין לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם ״הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאֶחָד״, אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב עַוִּירָא: מִי דָּמֵי? הָתָם, חַד כְּרֵיסָא אִית לַהּ, תַּרְתֵּי כְּרֵיסָתָא לֵית לַהּ. הָכָא מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: טְחוֹן וְזַבֵּין, טְחוֹן וְאוֹתֵיב. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ טְחִינָא לְרִיחְיָא, אֲבָל אִית לֵיהּ טְחִינָא לְרִיחְיָא — כְּגוֹן זוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל מִדַּת סְדוֹם. מַתְנִי׳ אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה: אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית בַּעְלִי — אֵין הַיּוֹרְשִׁין יְכוֹלִין לוֹמַר לָהּ: ״לְכִי לְבֵית אָבִיךְ וְאָנוּ זָנִין אוֹתָךְ״, אֶלָּא זָנִין אוֹתָהּ, וְנוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדָהּ. אָמְרָה: ״אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית אַבָּא״ — יְכוֹלִין הַיּוֹרְשִׁין לוֹמַר לָהּ: אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ — יֵשׁ לִיךְ מְזוֹנוֹת, וְאִם אֵין אַתְּ אֶצְלֵנוּ אֵין לִיךְ מְזוֹנוֹת. אִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵן יְלָדִים — זָנִין אוֹתָהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בַּמָּדוֹר כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּחַיֵּי בַעְלָהּ. בַּעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּחַיֵּי בַעְלָהּ. בְּכָרִים וּכְסָתוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּחַיֵּי בַעְלָהּ. בִּכְלֵי כֶסֶף וּבִכְלֵי זָהָב כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּחַיֵּי בַעְלָהּ. שֶׁכָּךְ כָּתַב לָהּ: ״וְאַתְּ תְּהֵא יָתְבַתְּ בְּבֵיתִי וּמִיתַּזְנָא מִנִּכְסַי כֹּל יְמֵי מֵגַר אַרְמְלוּתִיךְ בְּבֵיתִי״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״בְּבֵיתִי״ — וְלֹא בְּבִקְתִּי. אָמַר רַב נַחְמָן: יְתוֹמִים שֶׁמָּכְרוּ מְדוֹר אַלְמָנָה — לֹא עָשׂוּ וְלֹא כְּלוּם. וּמַאי שְׁנָא מִדְּרַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן? דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְתוֹמִים שֶׁקָּדְמוּ וּמָכְרוּ בִּנְכָסִים מוּעָטִין — מַה שֶּׁמָּכְרוּ מָכְרוּ. הָתָם לָא מִשְׁתַּעְבְּדִי לַהּ מֵחַיִּים, הָכָא מִשְׁתַּעְבְּדִי לַהּ מֵחַיִּים. אָמַר אַבָּיֵי, נְקִיטִינַן: מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל — אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּיבִין לִבְנוֹתוֹ, תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל — אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּיבִין לִבְנוֹתוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ הִיא אוֹמֶרֶת ״הַנִּיחוּנִי וְאֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי״ — אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. בָּעֵי אַבָּיֵי: שִׁיפְּצָה, מַאי? תֵּיקוּ. אָמְרָה אִי אֶפְשִׁי. וְלִיתְּבוּ לַהּ כִּי יָתְבָה הָתָם? מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא: בִּרְכַּת הַבַּיִת בְּרוּבָּה. וְלִיתְּבוּ לַהּ לְפִי בִּרְכַּת הַבַּיִת? הָכִי נָמֵי. אָמַר רַב הוּנָא: לְשׁוֹן חֲכָמִים בְּרָכָה, לְשׁוֹן חֲכָמִים עוֹשֶׁר, לְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. בְּרָכָה הָא דַּאֲמַרַן. עוֹשֶׁר, דִּתְנַן: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד — קָנָה, מָדַד וְלֹא מָשַׁךְ — לֹא קָנָה. וְאִם הָיָה פִּקֵּחַ — שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמוֹ. מַרְפֵּא, דִּתְנַן: לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִּין וְיַנִּיחַ עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ בַּפֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁמַּחְמִיצוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי, אָמַר: לְבָנַי אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנְסוּ בָּנָיו אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד אִמְּכֶם. נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ, שׁוּלְחָן יְהֵא עָרוּךְ בִּמְקוֹמוֹ, מִטָּה תְּהֵא מוּצַּעַת בִּמְקוֹמָהּ. יוֹסֵף חׇפְנִי שִׁמְעוֹן אֶפְרָתִי הֵם שִׁמְּשׁוּנִי בְּחַיַּי, וְהֵם יְשַׁמְּשׁוּנִי בְּמוֹתִי. הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד אִמְּכֶם. דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״! אֵשֶׁת אָב הֲוַאי. אֵשֶׁת אָב נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דְּתַנְיָא: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, ״אֶת אָבִיךָ״ — זוֹ אֵשֶׁת אָבִיךָ, ״וְאֶת אִמֶּךָ״ — זוֹ בַּעַל אִמֶּךָ, וָיו יְתֵירָה — לְרַבּוֹת אֶת אָחִיךָ הַגָּדוֹל! הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה לָא. ״נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ, שׁוּלְחָן יְהֵא עָרוּךְ בִּמְקוֹמוֹ, מִטָּה תְּהֵא מוּצַּעַת בִּמְקוֹמָהּ״, מַאי טַעְמָא? כֹּל בֵּי שִׁמְשֵׁי הֲוָה אָתֵי לְבֵיתֵיהּ. הַהוּא בֵּי שִׁמְשָׁא אֲתַאי שִׁבָבְתָּא, קָא קָרְיָה אַבָּבָא, אֲמַרָה אַמְּתֵיהּ: שְׁתִיקוּ, דְּרַבִּי יָתֵיב. כֵּיוָן דִּשְׁמַע, שׁוּב לָא אֲתָא, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל צַדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים. ״יוֹסֵף חׇפְנִי שִׁמְעוֹן אֶפְרָתִי, הֵם שִׁמְּשׁוּנִי בְּחַיַּי וְהֵם יְשַׁמְּשׁוּנִי בְּמוֹתִי״. סְבוּר מִינָּה בְּהָדֵין עָלְמָא הוּא דְּקָאָמַר, כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָדֵים עַרְסַיְיהוּ לְעַרְסֵיהּ, אָמְרִי: שְׁמַע מִינַּהּ לְהָהוּא עָלְמָא הוּא דְּקָאָמַר. וְהַאי דַּאֲמַר הָכִי — דְּלָא לֵימְרוּ: מִילְּתָא הֲוַאי לְהוּ וְעַד הָאִידָּנָא נָמֵי זְכוּתוֹ דְּרַבִּי הוּא דְּאַהַנְיָא לְהוּ. אָמַר לָהֶן: לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנְסוּ אֶצְלוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶן: ״אַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָירוֹת,

203 ספר חרדים פתח ↗

ג ד ה ו ז ח ט י דרשו רז״ל בסוף מסכת כתובות את אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות בעל אמך וכל דאתרבי מאת דאורייתא הוא כדכתבנו לעיל וכתב רבינו יונה בספר היראה דבכלל את אביך הוי נמי אחו׳ אביך ובכלל את אמך הוי נמי אחו׳ אמך וכתב נמי הר׳ ר׳ ישראל בס׳ מנורת המאור נתיב י״ד דאבי אביו בכלל אביו וכן אם אביו ואם אמו בכלל אמו וכן אבי אמו והכי איתא בכראשית רבה על פסוק ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק לכך הזכיר יצחק ולא אברהם שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו והביאו לשון זה בחומש רש״י והרמב״ן משמע דשניהם מדאורייתא אלא דבאביו מחייב טפי מזקנו והוא הדין לזקנתו וטעמא דכולהו משום דבני בנים הרי הם כבנים, וכן האיש חייב בכבוד חמיו וחמותו וטעמא משום דאיש ואשתו כחד גופא חשיבי ואב ואם של זה כאב ואם של זה והכי איתא במדרש שוחר טוב על פסוק ואבי ראה גם ראה ש שאמר דוד ל לשאול חמיו והביאו הטור והכתוב גנה בת קמה באמה כלה בחמותה השוה כלה לבת קמה באמה ותד״א כבד את אביך וסמיך ליה לא תנאף מה ענין זה אצל זה ללמדך שאם נשא אדם אשה והיא אינה מכבדת אביו ואמו בעת זקנתן הרי הוא כאלו נואף כל ימיו לכך נאמר כבד ולא תנאף, כבד ולא תגנוב מה ענין זה אצל זה ללמדך שאם יש לו לאדם בנים או בנות בתוך ביתו ואינם מכבדים אביו ואמו כאלו גונב נפשות כל ימיו לכך נאמר כבד ולא תגנוב עכ״ל, לכן כל חרד מצות אלהי ישראל יפקח עיניו פן יחטא באחת מאלה והתרשל ואשם ותפגע בו מדת הדין ח״ו, ענפי מצוה:

1 וכבד אחיך הגדול. ואחי אביך. ואחי אמך. ואיש אמך. ואשת אביך. כי כלם דרשו חכמים ז"ל מן המקרא דכבד את אביך ואת אמך שמות כ ודברים ה.

203 אמרי בינה פתח ↗

תשובה. דבר זה נשאל מן הגאון הרשב"ש ז"ל והיבא בתשובה סי' שי"א וז"ל מפני מה נאסרה דודתו והותרה בת אחיו ובת אחותו והכל הם במדרגה אחת ולמה אין אנחנו לומדין מקל וחומר. תשובה, דבר ברור הוא כי הבעל יש לו מעלה על אשתו וצריך שאשתו תהא נשמעת אליו והשי"ת אמר לה ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך כלומר שתהא סרה למשמעתו. וגם מדרך השכל יש ראיה לזה כי ידוע הוא שהפועל יש לו יתר שאת על הנפעל, והזכר הוא הפועל והנקבה היא הנפעלת באותו ענין. וכמאמרם ז"ל בפרק סורר ומורה אסתר קרקע עולם ולכן האיש תובע בפה ואין האשה תובעת בפה וכמעט שאין להביא ראיה על זה כי הוא במושכל ראשון. ומן הידוע ג"כ כי דודתו ראוי הוא לכבדה ולהיות לה עליו מעלה מצד אחות אביו או אמו, וזה לא יכזבנו אדם כי הכל נשמעים לדודם ודודתם מחמת חיוב כביד אביהם ואמם ולא יכחיש זה בעל תורה ובעל מוסר. ואדוני זקני החסיד רבינו יונה ז"ל כתב בספר היראה שחייב אדם בכבוד אחי אביו ואחי אמו ממדרש חכמים, ואחר שתי אלו יתברר מיד שאין בת אחיו ובת אחותו במדרגה אחת בנשואין בדודתו, אע"פ שהם מדרגה אחת בקורבה, יען כי כשהוא נושא את בת אחיו ובת אחותו הרי הם חייבות בכבודו והוא יש לו עליהם יתרון ומעלה מצד הקורבה וחזר להוסיף עליהם מעלה מצד הנשואין אם מצד תורה אם מצד השכל. וכשנושא דודתו יהפך הענין שהוא היה חייב בכבודה וסר אל משמעתה ועכשיו תחזור להיות חייבת בכבודו ולסור אל משמעתו. וזאת התשובה אני משיב לפקחי האומה הזאת כשהם מקשים עליו קושיא זו. ואוסיף להביא ראיה להם על זה שהרי הם מתורים ישמעאל לישא ישראלית, ואין מתירים ישראל לישא ישמעאלית. ואומר להם אם כל הנאסר באם אוסר בבת א"כ יהיה נאסר בבת דודתו. וחוזרים ואומרים שאין לשאל טעם למה אסר השם ולמה התיר אלא מה שאסר אסר ומה שהתיר התיר ואין לנו אלא לשמוע דבריו יתברך שמו וכו'. ולפי הטעם שנתן אדונינו הרמב"ן ז"ל בחדושי התורה שהוא סוד מיסודות היצירה הדבר יותר ברור כי נותן התורה יתברך ויתפאר הוא ידע כי הנולד מבת אחיו ומבת אחותו הגון, משא"כ מהנולד מדודתו. ומה שכתיב בשאלה שהיה לנו לאסור בת אחיו ובת אחותו מקל וחומר שיש מן דודתו, הנה אלו נכתב האיסור בבת אחיו ובת אחותו ולא נכתב בדודתו, היה מקום לקל וחומר זה לאסור דודתו, אבל עכשיו קל וחומר פריכא הוא דאיכא למפרך מה לדודתו שכן חייב בכבודה תאמר בבת אחיו ובת אחותו שחייבות בכבודו. גם עוד דאפילו אם נכתב האיסור בבת אחיו לא היינו לומדין לדודתו שאין עונשין מן הדין כדאיתא בפ"ק דמכות ובדוכתי אחריתי, וכ"ש השתא שלא נכתב האיסור אלא בדודתו שאין למידין דבר הקל שהיא בת אחיו ובת אחותו, מן החמור שהיא דודתו להחמיר עליו ולאסור בת אחיו ואחותו, כדאיתא בפרק שור שנגח, ותו לא מידי עכ"ל, ודבריו ברורים חיים וקיימים ואין צורך להוסיף עליהם, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר: